בפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן על ידי ביום 1/12/08, בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבעים.
פסק הדין ניתן על בסיס אישורי מסירה מיום 5/6/08, שלא נחתמו ע"י המבקשים, והוצהר ע"י השליח, מר אבו סלאח, כי המבקשים סרבו לחתום.
הבקשה לביטול פסק דין הוגשה ביום 22/1/09.
הוגשה תגובת המשיב בלבד, והמצהירים, המבקשים מס' 2 ו-3, ושליח המשיבה, נחקרו בפניי.
למקרא הבקשה עולה כי מדובר בבקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, המסתמכת רק על כך שהמבקשים לא קיבלו את כתב התביעה. כך גם נקבע בהחלטתי מיום 11/5/09. במצב דברים זה אין חשיבות לסיכויי הצלחת ההגנה, ופסק הדין הוא פגום, ויש לבטלו (ראה למשל
ר"ע 526/83
פרושינובסקי נ'
שירסון, פ"ד לז(4), 485).
המבקשים טענו כי לא קיבלו את כתב התביעה, וכי את האזהרה קיבלו בסמוך ליום 22/12/09.
המשיב לא הגיש את האזהרות, אשר נטען כי נמסרו בדואר רשום, ולא הוכיח מתי נמסרו, על כן אני קובעת כי בקשת הביטול הוגשה במועד.
לתגובת המשיב צורף תצהיר של המוסר, מר אבו סאלח וויסאם, אשר פירט את נסיבות המסירה, מעבר לתצהירים הסתמיים שהגיש בתמיכה לבקשה למתן פסק דין, וטען, לאחר עיון בטענות המבקשים, כי הוא הגיע לכפר רג'ר, אשר כידוע מחולק כיום לחלק ישראלי ולחלק בשליטת לבנון, מאז יציאת מדינת ישראל מלבנון בשנת 2000. בעזרת אנשי הכפר קרא למבקשים מהחלק הלבנוני לבוא לשער, פגש בהם, ומסר להם את כתבי בי הדין, אך הם סירבו לחתום על אישורי המסירה. (
תצהיר מר ויסאם אבו סאלח מיום 18/2/09, וראה להשוואה תצהיריו מיום 5/6/08).
מר אבו סלאח נחקר בפניי ביום 17/6/09 ועמד על טענתו כי פגש כל אחד מהמבקשים, אחד אחרי השני, ומסר לכל אחד מהם את כתב התביעה, לאחר שביקש ממנו להקריא את מס' זהותו. השליח לא זכר כיצד קרא למי מהנתבעים, וציין כי לא היו עדים למסירה.
אני רואה חשיבות בכך שהשליח לא פירט בתצהיריו, שאומתו ביום 5/6/08 (אותו יום בו נמסרו כתבי התביעה ברג'ר בשעה 17:00) את נסיבות המסירה, ואף לא ציין כי המבקשים סרבו לחתום. בתצהיר מיום 18/2/09 הוסיף פרטים, ובחקירה הוסיף פרטים נוספים.
עוד אני רואה משמעות לעובדה שהאזהרות על פתיחת תיק ההוצל"פ לא נמסרו במסירה אישית ע"י שליח, אלא ע"י רשות הדואר, ונמסרו ללא כל בעיות, כפי שהודו המבקשים בתצהיריהם ובחקירה הנגדית. לא ברור מדוע לא הוצגו האזהרות, אך מהעובדה שמיד עם קבלת האזהרה הוגשה הבקשה לביטול פסק דין, עולה כי אין המבקשים מזלזלים בהליך. יצויין עוד כי המבקשים הודו כי קיבלו מכתבים שונים, ועל כן אין סיבה להאמין כי דווקא את קבלת כתב התביעה יכחישו (
פרוטוקול, עמ' 3, שורות 14-15).
טענות המבקשים לא נסתרו, והמבקשים מס' 2 ו-3, היחידים שנחקרו, עמדו בחקירה הנגדית, השיבו לפרטי פרטים, וטענתם כי לא קיבלו את כתבי התביעה לא נסתרה.
יצויין כי בדרך כלל יטה בית המשפט לקבל בקשה לביטול פסק דין, על מנת לאפשר למבקשים את הגישה לערכאות, אשר נקבע כבר כי היא זכות יסוד: "ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית המשפט להעלות את הגנתו. אכן, "יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק" (ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204)". (
רע"א 8292/00
גבריאל יוספי נ'
שמואל לוינסון ואח', תקדין-עליון 2001(1), 1120, עמ' 1121).
מעבר לצורך אציין כי גם לו היתה מוגשת בקשה לביטול פסק דין משיקול דעת בית המשפט, היה דינו של פסק הדין להתבטל.
הספק במסירה מהווה טעם למחדל באי הגשת הגנה, אשר יחד עם ראיות לאי התעלמות מההליך, מצדיק את בירור שאלת ההגנה הקיימת בפי המבקשים. ראה
ע"א 32/83, בר"ע 301/81
ויולט אפל נ'
דוד קפאח, פ"ד לז(3) 431, שם נקבע: "אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך גילוי זלזול מופגן כלפי בית המשפט וללא כל סיבה סבירה, הרי שיש להניח, שבית המשפט ייעתר לו, רק אם ישוכנע, שאחרת ייגרם עיוות דין בולט.
אולם אם מסתבר, כי אי ההופעה אירעה כתוצאה מצירוף נסיבות אומלל, מתוך אי-הבנה או בהיסח הדעת, או אף בשל רשלנות מסוימת מצד המבקש או בא-כוחו, ויחד עם זאת מסתבר, כי יש למבקש הגנה סבירה לגופו של עניין, כי אז יהיה בית המשפט נוטה, בדרך כלל, לקבל את הבקשה ולאפשר את ליבון הנקודות, השנויות במחלוקת, לגופן.
במקרה כזה יעדיף בית המשפט את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק על מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת".
טענת ההגנה הועלתה כטענה שולית, לאור עמידת המבקשים על הזכות לביטול מחובת הצדק, אך יש לשמוע אותה. המבקשים הינם ערבים לחובם של הלווים, ח'טיב מוסא ואלהאם, אשר קיבלו מהמשיב משכנתא ורכשו את ביתם שבכפר רג'ר בשנת 1998. המבקשים טוענים, וגם טענה זו לא נסתרה, אף לא זכתה לכל התייחסות מהמשיב, כי בשנת 2000, עם יציאת צה"ל מלבנון, חולק הכפר לשני חלקים, הצפוני עבר לשליטת לבנון, והדרומי לשליטת ישראל. המבקשים נשארו באזור הלבנוני, כאשר ביתם של הלווים, נשוא המשכנתא, נותר בחלק הצפוני שבשליטת לבנון. המבקשים טענו כי הלווים אינם מתגוררים בבית מחשש מהחיזבאללה, השולטים באזור, וכי המבקשים והלווים הודיעו זאת לבנק.
המבקשים טוענים כי יש להם טענות נגד מדינת ישראל, אשר בשל ההחלטה על חלוקת הכפר בצורה שרירותית גרמה להפרת החוזה. המבקשים טוענים כי לו היו יודעים כי יום אחד יאבד הנכס נשוא ההלוואה ולא ניתן יהיה לממשו לא היו חותמים ערבות. אין ספק כי מדובר במצב דברים חריג, המחייב התייחסות מיוחדת, ואין לסגור את שערי בית המשפט בפני המבקשים.